ביקורת על הסרט "רואה החשבון"

יש לי הרגל חדש שאני חושב שמתאים לכל העולם כולו, אני הולך לסרט בערך אחת לשבועיים באמצע השבוע באמצע יום עבודה.

הקולנוע ריק, מקסימום היינו 4 אנשים באולם (בשלושת הסרטים האחרונים שראיתי), כמובן שאין תור בקופות, אין תור בקפיטריה, אין רעש והמולה. הכל בול מתאים.

 

קונה לי מילקשייק, נכנס לסרט.

 

אז לפני שבועיים ראיתי את הסרט "רואה החשבון", סתם כי מזמן לא ראיתי רואה חשבון, לא ידעתי לאן אני נכנס.

 

כדי לא להרוס את הסרט למי שרוצה או עומד לראות אותו אני רק אתן כמה נקודות שהיו בולטות עבורי:
המשחק נהדר, השחקנים מעולים, יש טוב טעם בבחירת הדגשים בסצנות השונות (לא פחות מידי ולא יותר מידי) מה שהיה לי קצת חורק היה הקצב של העלילה, היתה לי תחושה שהיא מתקדמת לאט ממה שיכולה היתה, אבל כל זה נסלח … בגלל שהיה יום רביעי בצהריים והכל טוב ביום רביעי בצהריים, הזמן הכי טוב ללכת לקולנוע!

 

מומלץ בחום!

משחק החיקוי

נכנסתי לסינמה סיטי בכוונה למצוא "סרט של בנים" כמו שאני אוהב, בעצם אולי נתחיל בבית.

 

יום חמישי, ערב, אחרי שבוע עבודה קליל, אחרי שבשבת היא אמרה לי שזה לא מתאים יותר, שאחרי חמישה שבועות היא ציפתה להרגיש שאני יותר קרוב אליה מבדייט הראשון. היא צודקת, זה לא היה רחוק מהמציאות.

 

יחד עם זה אני הייתי נותן לזה עוד סיכוי, לא כמו בעבר, הפעם זה התבשל אצלי על אש קטנה, כבר מההתחלה ראיתי איך אנחנו לא מתאימים, איך זה לא מסתדר לי בדיוק במשבצת של האישה שלי. אבל כן רציתי. ראיתי במודע את הטוב (רציתי לכתוב שראיתי רק את הטוב, אבל זה לא יהיה מדוייק), הערכתי מאוד כל פיסת מידע או הבנה לגביה. כמה היא טובה כבן אדם, כמה טוב לב …

 

חמישה שבועות, לאט לאט דברים נבנו אצלי, עדין לא מספיק, אני יודע, אבל נבנה אצלי משהו אחר.

 

היא הפסיקה את זה ברגע, בשיחת טלפון, במילים מדודות ונכונות, בעצב גדול מצידה. אחרי השיחה אני עוד יותר מעריך אותה.

 

היא צודקת.

 

אז זה התחיל בזה והגיע לסרט משחק החיקוי, נכנסתי לקולנוע, ביקשתי "סרט של בנים" … קניתי כרטיס לסרט שהתחיל לפני 6 דקות. נכנסתי לאולם בלי המילקשייק שרציתי (היה מלא תור).

 

הסרט התחיל אצלי בהיסוס כלשהו, קצת איטי לי, קצת לא הבנתי איך הוא "של בנים" (עכשיו שאני חושב על זה, זה בכלל לא סרט של בנים, לפחות לא לפי איך שאני רואה את זה), עלילה שנבנתה בחוכמה בהדרגה, עלילה שמבוססת על סיפור אמיתי, סיפור קשה של אנגליה, של אלן טיורינג (מיהו אלן טיורינג), של מלחמה, של חוכמה של אדם וטיפשות של מדינה.

 

סיפור על גאון, על אהבה, על מלחמה ועל עוד המון … יצאתי טיפה דומע מאחת מסצנות הסיום, ומופתע ממשפטי הסיום שפירטו על "אחרי הסרט" שזרק אותי ישר לאינטרנט לחפש מידע על הבחור.

 

ממליץ בחום על הסרט משחק החיקוי, לא "סרט של בנים", הרבה יותר מזה!

(תודה לבחור שמכר לי את הכרטיס בסינמה סיטי)


ולגבי המילקשייק, יצאתי מהסרט, נסעתי להרצליה פיתוח, קניתי לי מנה אישית של פיצה איכותית (טוני וספה), אחרי קינחתי בגלידה סיצילייה (תודה למוכרת שראתה את המצוקה והסכימה למכור לי למרות שכבר היתה בניקיונות ובסגירת החנות), באוטו, בדרך, דמעות של עצבות ירדו לי מהעיניים תוך כדי התענגות על הגלידה.

הערת שוליים, האם ללכת לראות את הסרט ?

הצליחו לקחת אותי לסרט הערת שוליים.
בניגוד למנהגי לגבי סרטים שמונע ממני או במילים אחרות מגן עלי מפני סרטי בנות איכותיים בהם נידרש מהצופה להיות אקטיבי משהו בתהליך הצפייה ותומך בכל הנוגע לסרטים ללא עלילה וללא מסקנות או תובנות על החיים מלבד "אם יורים עליך – תברח" או "הטובים מנצחים את הרעים" הלכתי לסרט הישראלי המועמד לאוסקר.

 

מה שאני אכתוב לגביו הוא רק דעתי האישית וכמובן אינו מהווה דעה מקצועית לגבי הסרט או קולנוע בכלל, שאת תפקידו אני רואה כמערכת בידורית שאמורה לבדר ולהסיר ממני מחשבות או דאגות, בניגוד למי שעבורו היא קיימת על מנת להציף בעיות או להעלות שאלות חדשות (לי יש מספיק ספקות, שאלות ובעיות וכשאני הולך לסרט אני מעוניין להשכיח את אלו ופשוט להינות).

 

בהתחלה, כל זמן שהסיפור עצמו היה בבניה, כאשר נדרשתי לקרא על כל דמות ודמות במסכים מתחלפים ואנימציה ידידותית הרגשתי את העפעפיים שלי הולכים וכבדים, את הגוף שלי שוקע עמוק יותר ויותר לתוך הכורסא של סינמה סיטי ואת גופי הולך ומאבד קשב, נראה כאילו לקח להם מעל 20 דקות רק לייצר את הרקע לסיפור.
הסגנון היה ייחודי באמת, אין מה להגיד, אבל לי היה משעמם.

 

ברגע שהדילמה הועלתה ונחשפה התחיל שימוש בהומור מחוכם ונחמד שלא תמיד הצחיק אבל לפחות הוסיף כלי מרענן לארסנל הכלים הבידוריים בסרט, יחד עם זאת הציפיה לקצב שונה ולשבירת המונוטוניות הנוראית שחוויתי אכזבה ולא הגיע (לא עכשיו ולא בכלל), כשהציפייה לא התממשה גופי שוב התקרב לתנוחת שינה.

 

הסיפור עצמו מעניין, צורת עשיית הסרט בעלת מוטיבים ייחודיים שלא רואים בכל סרט בנות, אבל הקצב איטי מידי בשבילי.
אינני רוצה להמשיך ולכתוב על סוף הסרט, רק אוסיף ואומר שאף אחד לא קם מהכיסא אחרי שהכתוביות התחילו לרוץ על המסך, הסרט יצר אצל כל הצופים את התחושה שלא יכול להיות שככה זה נגמר, שבטוח יש עוד משהו אי שם אחרי הכתוביות, ובכן, אני יצאתי ראשון מהאולם ככה שאני לא יודע את התשובה לכך …

 

אני מאחל ומקווה להצלחה בהתמודדות של הסרט על האוסקר.

נערה עם קעקוע דרקון – הספר – הסרט

איזה כיף שהטמפרטורות יורדות, קצת אויר לנשימה אחרי קיץ חם מאוד.
החורף שקרב עושה לי חשק לקרא, זה משהו שחוזר על עצמו כמעט מידי שנה, נעים בבית בלי מזגן, השקט, האויר והעננות הקלה עושים לי מצב רוח טוב. כשאני במצב רוח טוב אני עושה יותר דברים שאני אוהב, בהם קריאה והליכה לסרטים 🙂

נערה עם קעקוע דרקון – קראתי את הספר.
אם אני ארצה לקצר אני פשוט אגיד שהספר הזה הוא אחד הספרים הטובים שקראתי, מותח בעל עלילה בנוי בצורה טובה, מושך וגורם לך לא לרצות להפסיק. תוסיפו לזה מזג אויר טוב וישיבה בספסל בפארק הירקון ותגיעו למצב האידאלי שלי. כיוון שלא הכל מושלם אז הייתי מוכן לאישה אהובה לצידי – אבל אי אפשר לבקש הכל כל הזמן … אז לבינתיים שמש, ספר, פארק, מזג אויר נפלא זה מושלם.

אחרי הספר רציתי לראות את הסרט, לא ידעתי על קיומו רק לאחר שבחורה נחמדה הזמינה אותי … גם היא קראה את הספר ונהנתה ורצתה לראות את הסרט … הלכנו יחד לקולנוע בקניון ר"ג. הצגת ערב מאוחרת.

הסרט .. נערה עם קעקוע דרקון היה אכזבה, זה התחיל בשפה – הסרט מתנהל בשפה השבדית ולא באנגלית – סרט זר. נורא קשה גם לראות את התמונות וגם לקרא כל הזמן את התרגום, אני מניח שיהיו בתי קולנוע יותר נוחים לכך אבל בכל מקרה זה תיק לא קטן.

הסרט עשוי בצורה כזו שמעלימה סיטואציות שלמות של הספר, המון פרטים לא מדוברים בסרט – פשוט חסרים לעלילה. לא ברור לי אם מי שלא קרא את הספר בכלל מבין את העלילה.

הסרט לא שלם, מתמקד מאוד במוזיקת הרקע, יש רגשות ומריבות שסתם מוגזמים וקטעים חסרים ממש.

הביקורת שלי לסרט, כמי שמאוד נהנה מהספר היא – לא ללכת לראות. לחכות לדי וי די או בכלל לא.

 

קטגוריות