שעורי יוגה, איך הם עוזרים בריצה ?

אני רץ מלא זמן, כמו שכתבתי לכם וכחלק מהדרך שלי בריצה התכוננתי לריצת מרתון טבריה בשנה שעברה וגם בשנה הנוכחית, בשני המקרים הייתי צריך לעצור את הכל ולוותר על הריצה בגלל פציעה.
 

לקחתי אחריות, נשכתי שפתיים, עברתי מהלך נפשי משמעותי עצם הוויתר הראשון ובייחוד בשני.
המרתון השני היה אמור לקרות, השרעתי זמן וכסף ללא מעצור בכוונה לבצע הכל כמו שצריך, מאמן אישי ושינוי מהותי בתזונה היו רק חלק מהדברים שעשיתי.
 

מה לעשות, לא הלך. נפצעתי.
למרות ששני הפיזיוטרפיסטים אישורו לי לרוץ אץ המרתון, אמרו שזה בסדר ואפשרי העדפתי לא לבחון את רצועת ה ITB שלי במרתון, לא לרוץ בכאב ולא לרוץ עם משכחי כאבים.
זו לא הדרך שלי.
 

בתהליך השיקום מהפציעה הסבל היה גדול, אבל נזכרתי שבתחילת הדרך למרתון חשבתי שאני צריך לשלב גם יוגה בתוכנית האימונים שלי, יוגה שתשמור עלי מפציעות, יוגה שתמתח את השרירים ותחזק את שרירי הליבה שלי, יוגה שתאפשר לגוף שלי פעילות אחרת – משלימה לריצה.
 

לצערי איכשהו ואיפשהו זה לא התממש לכלל מעשה, לא נרשמתי ליוגה.
 התירוץ הוא שבזמנו לא מצאתי מקום לעשות אשטנגה יוגה בהוד השרון או בסביבה, אבל זה היה כי לא חיפשתי טוב – היום אני יודע ועושה יוגה בהוד השרון (ומאוד מאוד מרוצה מהעניין, וגם הגוף שלי).
 

אז איך היוגה עוזרת לי בריצה?
– מאפשרת פעילות פיזית אחרת, קרוס טריינינג.
– בשעורי יוגה עובדים בכל מיני מישורים, בהם גמישות ושיווי משקל (שחשובים מאוד לרצים).
– אשטנגה יוגה היא יוגה בה תרגיל ממשיך תרגיל, יש מעט הפסקות – הגוף עובד והדופק עולה (לי זה מעולה).
– ריצה למרחקים היא פעילות יחידנית, ובשעורי היוגה אני פוגש אנשים – זוהי פעילות שמשלבת חברה (וכמי שרץ עשרות שעות בחודש וחלק ניכר מהן לבד, זה מרענן).
 

יש עוד מלא יתרונות בשעורי יוגה, עבורי העובדה שמצאתי שעורי יוגה בהוד השרון היה אלמנט חשוב מאוד בהחלטה אם והיכן לעשות אשטנגה יוגה.
אולי בהמשך אני אפרט על המקום ועל דנה, המדריכה הנפלאה שלי …

ריצה אחת יותר מידי – אימון למרתון שלא היה

הפוסט הקודם היה רובו ככולו על העבודה שהושקעה במרתון טבריה, קצת על האכזבה שלי ועל התוצאה הסופית הקשה מבחינתי. היום אני רוצה לחלוק איתכם חלק ממה שכתבתי אחרי הריצה האחרונה, זו שעשתה את השינוי והפכה אותי מהמתאמן למרתון טבריה למי שמחפש פיזיותרפיסט שיציל אותו.

 

ריצה אחת יותר מידי

 

איזו רכבת הרים משוגעת, כואבת לי הברך או משהו בסביבה של הברך או משהו שקשור לברך. עד כמה שאני מעריך את הברך יש לי קילומטרים לרוץ לפני טבריה, הזמן הולך ומתקצר ואין מקום לטעויות. כואב. רצתי כשכואב.

 

כמה דיונים עם עצמי בשלוש שעות, אם הייתי יכול הייתי רץ מהר יותר ממני רק כדי שלא אוכל להמשיך ולהתלבט כשאני יודע את התשובה. אין מצב שאני עוצר. אין מצב. המחיר של עצירה גבוה מכדי שאוכל לשלם אותו.

 

לא עצרתי.

 

כבר אחרי חמישה קמ התחלתי להרגיש את הנקודה הרגישה הזו, למדתי קצת יותר שאם אני אפעיל את הכוח קדימה עם רגל שמאל, ימין לא תכאב. למדתי ויישמתי. רגל אחת משכה קדימה והשנייה רק באה אחריה. עומס גדול על רגל אחת.

 

אחרי שמונה עשרה קמ זה נהיה קשה יותר, כואב לעיתים קרובות יותר. אחרי שעצרתי לשתות בפעם השניה בקילומטר העשרים וארבע פחות או יותר, היה לי קשה מאוד להניע שוב… וואו כמה כאב. לאט לאט עברתי לריצה איטית ואז טיפה הגברתי. החלטתי שאני לא עוצר.

 

איפה שהוא בהמשך כאב מספיק כדי שאעצור, מיד מצאתי ברז מים וזו הפכה לעצירה לשם שתייה, להתחיל לרוץ כמעט הביא אותי לדמוע. אחרי דיון קצר עם עצמי חזרתי על המטרה ועל זה שאין דבר שיעצור אותי, גם אם אני אסיים את זה לאט, אני מסיים בריצה.

 

ריצה מלאה חששות, כאבים, דיונים וקישקושים ביני לבין עצמי. הסתיימה כשאני בקצה של הקצה. לא היה לי צעד נוסף לעשות. לא נשימה אחרונה. בפעימות לב אחת נשענתי על האוטו מחפש את חור המנעול שמפריד ביני לבין מים, ביצים, תפוז וקרח ….

 

ריצה קשה, לא עצרתי. אפילו שמראש ידעתי שזו תהיה קשה עדיין חשבתי שפחות.
יחד עם ההרגשה שזה לא מספיק למרתון, לא מספיק. לא עצרתי. לא ע צ ר ת י !!!
חשוב לי להצליח בזה, לסיים את המרתון, לדעתי אפילו אני לא יודע כמה זה חשוב לי, אני בונה פה משהו עם עצמי, יש לזה מחיר ואני נכון לשלם ומשלם בגדול.

 

מחר אני אקבע לאורטופד, לפחות שהוא יראה במה מדובר. אני גם אוריד את כמות הקילומטרים בשבוע הקרוב, לקראת הריצה המסכמת שממש מעבר לפינה.
כואב לי בברך. איזה באסה !

הריצה שלי ואני

הריצה שלי, אוי כמה שאני אוהב את הריצה שלי.
עדכנתי לפני כמה שבועות שנרשמתי (שוב) למרתון טבריה, הפעם בכוונה לעשות את כל תהליך ההכנה בצורה הטובה והנכונה ביותר על מנת להשלים את תהליך האימון למרתון ואת המרתון עצמו בשלום ובהצלחה.

ההכנה שלי התחילה בהכרה שאני לא יכול לעשות את זה עם הידע והיכולת שיש לי כרגע, מכאן התחלתי לחקור עוד ועוד, להבין את משמעות הריצה וההשפעה שלה על כל הגוף כולו, התייעצתי וקראתי על ריצה, קראתי והתייעצתי ולבסוף גם פניתי למאמן ריצה אישי בכדי שיבנה עבורי תוכנית אימונים נכונה ומתאימה ליכולת שלי. פניתי, והיום סוף סוף יש לי את התוכנית האישית שלי.

 

לא זול לקבל יעוץ אישי ממאמן ריצה, לא זול בכלל, אבל המצב בו אני נמצא הוא כזה שאני מוכן להשקיע אפילו קצת יותר כדי להשלים את המשימה. אני רוצה את זה.

 

תוך כדי אני כבר מתכונן לרגע הזינוק גם ברמת הציוד, קניתי נעלי ריצה חדשות (שלושה חודשים לפני מרתון טבריה) צהובות ויפות, קיבלתי מתנה מחבר מכנס ריצה מקצועי עם מקום לשני ג'לים, כיס אחורי נוסף למפתחות וכיס פנימי לנגן המוסיקה. יש מקום להכל.

אז נעלי ריצה יש, מכנס ריצה יש, גרביים כמובן שיש, וגם חולצה קניתי (ליתר בטחון ופינוק).

 

עכשיו נשאר לי לרוץ כמעט 900 ק"מ בכ50 ריצות אימון  שונות עליהן אני אפרט בהמשך.
טבריה 2013, אני בדרך !!! 

ריצה מחורבנת

הכל הלך חלק, כשאני אומר הכל אני מתכוון לחלק ארי של הריצה. הדקות הראשונות עברו להן כשאני רואה בעיניי רוחי את החופשה הבאה אותה אני רוצה לעצמי ולחברה החדשה שלי, קצת חופש לא מזיק כדי לטפח זוגיות טובה.

 

התכנון היה ריצה של 15 ק"מ, חלק בזכות התחייבות שעשיתי מול עצמי וחלק בגלל שאתמול לא עמדתי באותה התחייבות ממש, חברה שלי באה והייתי צריך לקצר את זמן הריצה ולכן סך כל הק"מ שרצתי היה נמוך ממה שרציתי. אז עכשיו החלק הראשון, חלק הארי של הריצה, של 10 ק"מ היה לפי ההתחייבות והחלק השני היה של 5 ק"מ כפיצוי על אתמול.

 

לא ממש חשבתי על זה, פשוט רצתי לי ריצה קלה ברחוב שייקין שבגבעתיים, עברתי את הפיצריה בדרכי לים.

 

יצאתי לריצה בשעה 21:00 החום הכבד של הקיץ גורם לי לאחר את הריצות לשעות קצת יותר נוחות, האנשים שהסתובבו ברחוב היו בעיקר בני נוער (עכשיו החופש הגדול) שנהנים ומבלים בבתי הקפה ברחוב, שייקין הוא רחוב מדהים וממש כיף לעבור בו בשעות אלו.

 

בערך שעה אחרי שהתחלתי לרוץ כשהייתי סמוך לשדה (וזה היה מזלי הגדול) הבטן שלי התחילה לכאוב, בהתחלה הייתה תחושה מוזרה וממש מיד כאבים של ממש, כאבי בטן עד שלא יכולתי להמשיך והייתי חייב לעצור, כאבים שגרמו לי ממש להתפתל במקום, נכנסתי לשדה הנטוש ופשוט עשיתי את מה שהייתי חייב לעשות, אחרי כמה דקות הכל היה בחוץ והחיים שלי חזרו להיות חיים יפים. פשוט ריצה מחורבנת.

 

זה לא הפתיע אותי ממש, אני מכיר את התופעה מתוך קריאה על שינוי בקצב חילוף החומרים, על האצה בפעילות מעיים בזמן מאמץ גופני ועל רצים רבים שבזמן מירוצים חייבים להתפנות, ובכן, עכשיו גם אני.

 

אחרי הסיפור החלטתי שאני רץ חזרה הביתה, רחובות גבעתיים נראו יפה כמו שהיו, הבליינים קישקשו בבתי הקפה בשייקין והמציאות הייתה יפה יותר … קליל ומאושר רצתי לי הביתה וישר למקלחת … חושב על זה שעכשיו אני חייב לעצמי עוד פעם ריצה שתחולק לחלק ארי ולהמשך החזרת קילומטרים.

 

ציורים, כתיבה וריצה

מדהים איך החשק שלי לצייר תוקף אותי כמו גלים בים, עד לפני שנה כל הזמן רציתי לצייר, עשיתי קורסים ולמדתי ציור, ציירתי בבית יחסית הרבה חילקתי ציורים שלי לחברים .. צילמתי ושיתפתי אותם בפייסבוק.

פתאום כלום !

בשנה האחרונה לא בא לי לצייר, לא מרגיש שאני רוצה את זה, הציורים שעשיתי נראים לי סתם, אין לי את השקט לשבת ולהתרכז האלמנט אחד ולרשום אותו אפילו לא בעיפרון סתם ככה. הציור כאילו התרחק ממני הכי שאפשר.

אני זוכר!

אני זוכר את השקט הנפשי שציור נתן לי, את היצירתיות, את תהליך הציור שלוקח זמן אבל יודע להחזיר בתחושת סיפוק והגשמה, את הכיף בלשתף ציורים בפייסבוק ואת ההנאה בלתת ציורים לחברים סתם ככה …

עכשיו אני רוצה לחזור לזה !

לא יודע איך זה נולד, אבל אני רוצה לחזור לצייר, אולי לא כמו פעם, אבל כן משהו … אני אנסה לארגן לי את המעמד לקנבס, את הקנבס החדש והצבעים האקרילים, לפני זה אני חייב לקנות מכחולים חדשים כי אלו שהיו לי בטוח שעבר זמנם והם יבשים כמו מדבר, אני חושב שחלק מהציור נמצא אצלי גם בכתיבה וגם בריצה, אז צריך לתת פוש בשלושת החזיתות יחד. לא פשוט כי כל פעילות בפני עצמה היא צרכנית זמן רצינית מאוד.

ציור דורש שקט ונינוחות, זמן והרבה מקום ליצירתיות. הכתיבה כמו הציור דורשת יצירתיות, אבל פה עניין הזמן והנינוחות פחות חשוב בעוד שבריצה הזמן הוא האלמנט המכריע יחד עם כוח הרצון וההתמסרות למשימה… אני שם. רק צריך להתחיל לצייר, להגביר בריצה ולכתוב יותר .. 🙂

אני רץ …

אחרי מספר שבועות לא קטן בכלל,
אחרי שנאלצתי לבטל את ההשתתפות שלי במרתון טבריה בגלל פציעת ספורט (פעם ראשונה שאני מתייחס לזה כפציעה),
אחרי שניסיתי אורטופד כפול שתיים, פיזיוטרפיה כפול 4, אימונים בבית,
אחרי הלבטים הרבים אם לקחת תרופות אנטי דלקתיות (בסופו של דבר לא לקחתי),
אחרי שכבר הייתי בנפחי ריצה מעוררים כבוד (אצלי),
אחרי הכל … אחרי איזה חודש וחצי של ריצות קצרצרות…

 

חזרתי לנפחי ריצה סבירים ואני מתחיל להגביר.

 

מה עכשיו?
עכשיו אני עושה תרגילי פיזיוטרפיה כל ערב בבית, לוקח בסביבות שעה אחת.
בהתחלה הייתי עושה את התרגילים תוך כדי עשיית כלים, כלומר: סט תרגילים של עשר דקות ואז שליש מכמות הכלים שבכיור (בכוונה השארתי לי אותם עד לערב), ככה שלוש פעמים.
עכשיו פיניתי את השולחן בסלון ואני מנצל את הזמן מולה לתרגילי פיזיוטרפיה.

אני עדיין בהתלבטות אבל העובדה שאני רושם את זה פה אומרת הרבה, אני חושב להרשם למרתון ת"א הקרוב, בסוף מרץ 2012.
אמנם זה נראה רחוק, אבל זה קרוב מאוד … עדיין מתלבט על זה אבל ככל הנראה אני חיובי.

הלך המרתון ובאה פזיוטרפיה

אחרי לבטים קשים ויתרתי על המרתון, אני לא יכול לתאר את האכזבה ומפך הנפש, כמה שאני לא אפרט זה לא יספיק כדי להבהיר את המחיר הכבד שמלווה את הויתור הזה. אני מבין שככה זה, שנהגתי לא נכון כשרצתי מהר מידי את הריצה ההיא, שהגוף זקוק למנוחה עכשיו כדי להחלים. אז הנה גוף יקר, אני מאפשר לך את הזמן והמנוחה להחלים – יאללה, תחלים כבר.

 

האורטופד הפנה אותי לטיפול פיזיוטרפי ואני בכלל חושב שאני לא צריך את השטויות האלו, קצת מנוחה והכל יעבור לי. בכל זאת ואחרי זמן מה שההפניה ישבה על השולחן החלטתי ללכת לפיזיוטרפיה ולפחות לראות אם יש להם שם פתרון שיעביר לי את הכאב הזה תוך שעה, אז אני אוכל להרשם שוב למרתון טבריה ובכל זאת לרוץ אותו עוד חודשיים בערך.

 

התקשרתי, קבעתי והיום הלכתי למכון פיזיוטרפיה.

 

כשמילאתי את השאלון האלקטרוני בהתחלה חשבתי לעצמי איזה יופי התקדמו שירותי הרפואה מאז פעם אחרונה שהייתי שם, ועם תחושת סקפטיות קלה מילאתי את הדברים שלפעמים נראו מגוחכים.
אחרי כמה דקות מתום מילוי השאלון יצאה פיזיוטרפיסטית חמודה וקראה בשמי, עניתי ונכנסתי.

 

לקח לי כמה דקות לסמוך עליה, ידעתי שלא מדובר בפיזיוטרפיסטית שמומחית בספורט או אפילו בריצה (כמו שהייתי רוצה שתיהיה) אבל השאלות וההסברים שנתנה לי מיד הפיגו את כל התחושות הללו והיא קיבלה את מלוא תשומת ליבי להסברים. הכל נשמע נכון, נשמע משהו ששווה להקשיב ולעשות.

 

בדיקה פשוטה שהיא עשתה הראתה שאני רץ, כמו שאני רץ, אבל לא מבצע תרגילים שיחזקו את השרירים שתומכים בריצה. היא אמרה שאני מקרה "קלאסי".
באותו רגע היו לי רגשות מעורבים, אני שמחתי שהיא זיהתה את הבעיה ויודעת לטפל, אבל הרגשות האלו היו מלווים בתחושת פספוס כי אני יודע שאם הייתי נרשם לקבוצת ריצה כלשהיא ומתאמן עם מאמן מקצועי זה לא היה קורה. לא היה קורה. לא היה קורה. איזה שטות …

 

עכשיו קיבלתי שעורי בית, שני תרגילים לחיזור שרירים נגדיים, אני לא אפרט את אופי התרגילים כיוון שאני בטוח שלכל אחד יש את החולשה שלו וכל אחד זקוק לתרגילים שונים, אבל מה שכן, לפי הערכה שלה אני אתחזק מספיק תוך ארבעה עד שישה שבועות שזו תקופה לא קצרה אבל גם לא ארוכה מידי. העיקר שיעבור לתמיד.

 

בינתיים סיכמנו שאני אוכל לרוץ לאט ומעט, למרות שהיא לא כל כך הסכימה שכנעתי אותה שאני לא יכול להפסיק לחלוטין (לא יכול לדמיין את זה אפילו), ושאבצע שלושה סטים של 15 חזרות (לספור עד 5 בכל חזרה) של שני התרגילים בכל יום. אני אתחיל את היום עם התרגילים הללו ולסרוגין אוסיף גם ריצה קלה בערב.

 

ארבעת השבועות שלי מתחילים היום (חבל שלא התקשרתי קודם).

אחרי ריצת 10 ק"מ

חזרתי ל]ני רבע שעה בערך, הגוף עדיין חם ואפילו טיפה מזיע עדיין, הרגליים עצמן בזמן הישיבה נחות ומעבירות תחושה חמה של עשייה והתקדמות.
הריצה הייתה קשה לי, לא ברור לי בדיוק למה אבל יכול להיות ששרידי עייפות עדיין נוחכים אי שם בגופי מהריצה הארוכה שעשיתי ביום שבת האחרון, הריצה הארוכה שעשיתי עד כה, 22 ק"מ.

 

היום זה התחיל בכאבים, ממש הייתי צריך להתעקש כדי להתקדם, בשלושה מוקדים שונים ברגליים התמקם לו כאב שכואב.
הבעיה הגדולה עם כאב היא תגובת הגוף וחלוקת העומס עליו בצורה לא מאוזנת ובכך יצירת פחות עומס על איזור הכאב ויותר עומס על איזורים אחרים, לכן בדר"כ אם המצב מתמשך יש חשש שאיזור אחר בגוף יפתח לעצמו כאב אישי שלו בנוסף לזה שקיים. אני משתדל לא להגיב לכאב ולהמשיך להעמיס בצורה מפוקחת ומבוקרת את האיזורים שכואבים בתקווה ובידיעה חלקית שאין שם שום דבר קריטי ושחימום השריר על ידי הריצה יעביר אותו משם.

 

כשיש כאב של תחילת ריצה אני בדרך כלל מרגיש איך הוא נעלם ומתפוגג לתוך הקילומטר השלישי, בכאבים עקשניים במיוחד זה קורה מעט מאוחר יותר בסביבות הקילומטר החמישי, היום הוא לא עבר ונמשך עד הקילומטר התשיעי ואפילו יותר מזה. כאב שכואב.

 

כמו שכתבתי כבר, הכאב הוא בלתי נמנע, אבל הסבל אופציונלי, לא סבלתי – כאב לי.

 

עכשיו אני אחרי הריצה, אחרי המתיחות ואחרי עמידת ידיים (שאותה אני משתדל לעשות כל פעם אחרי הריצה) ובדרך למקלחת.
אז אחרי שמילאתי את חובתי מול הבלוג, חובתי מול עצמי ומול האתגר שלקחתי על עצמי, מתפנה לאתגר השני בתור והלא פחות חשוב.

 

נתראה בריצה של מחר.

ועל מה אני מדבר כשאני כותב על ריצה (אחרי הספר של הרוקי מורקמי)

שבוע שישי של אימוני המרתון הראשון שלי, מרתון טבריה הקרוב, ואני מרגיש מצויין.

 

 
אתמול רצתי את המרחק המקסימאלי שרצתי עד כה אי פעם, 22 ק"מ, עשיתי את הריצה בזמן טוב יחסית (בקצב של 5:35 דקות לק"מ). וואו. ככל שהזמן עובר, המרתון מתקרב וההתרגשות מכל ריצה עולה.

 

לפני שבוע בערך קראתי את הספר "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" של הרוקי מורקמי, הספר כספר לא משהו אבל בהחלט מעורר מוטיבציה ומדגיש את האהבה לריצה המחיר שמשלם הרץ והתועלת הפיזית והמנטלית שנובעת ממנה. נחרט לי בזיכרון המשפט שמצוטט בספר:
"Pain is inevitable. Suffering is optional"
ובעברית: הכאב בלתי נמנע, הסבל אופציונאלי.
כל כך נכון וכל כך מתאים עד שאני מוצא את עצמי חוזר על המשפט הזה מול כל אחד שמוכן לשמוע.

 

 

יש לי מחשבה להתחיל ולכתוב מיד אחרי כל ריצה, לכתוב את המחשבות שלי את החוויה שלי בכל ריצה וריצה, הרבה קורה במהלך ריצה, מחשבות שחולפות, שקט ורוגע שמשתלט ושוקע בגוף, חישובי דרך, הרצים שמסביב, הנוף שמשתנה ועוד ועוד דברים.

 

 

אחרי שיחה עם חבר טוב שהמליץ לי להתחיל לקחת מגנזיום לטובת האימונים, אני הולך לבדוק את הנושא קצת יותר לעומק, פיזית אני לא מרגיש שאני צריך משהו חוץ מאת האפשרות להרדם לאחר ריצה ארוכה ולישון טוב באותו לילה, לאחרונה כל ריצה ארוכה מלווה במספיק אנרגיה להשאיר אותי ער עד השעות הקטנות של הלילה ועייף מאוד ביום שלמחרת. החבר אמר שלי שאחד מתפקידי המגנזיום הוא לזרז את ההחלמה של השרירים ובכך לקצר את זמן ההתאוששות מריצה. נראה, אולי אני אעשה בדיקה ואקח קצת למשך שבוע שבועיים.

 

 

זהו להפעם, יש עבודה, בתקווה שאני אצליח לכתוב מיד אחרי כל ריצה, נתראה מחר בפוסט הבא.

ריצות ארוכות כל שבת

במסגרת האימון שלי למרתון טבריה אני מבצע ריצות נפח, ריצות ארוכות, כל יום שבת.
בגדול אני בשלב בו כל שבת אני מגדיל את המרחק בשני ק"מ, אתמול רצתי 17.5 ק"מ (הייתי אמור לרוץ 18 ק"מ), הריצה הייתה ממש כיפית למעט שני דברים: כאב בברך ימין וכאב בשריר התאומים ברגל ימין, שני אלו היו מאוד מציקים והופיעו בסביבות הקילומטר ה12, סחבתי אותם חמישה וחצי קילומטר.

 

הריצה מדהימה, ריצה שמעל שעה וחצי מרגישה שונה, הגוף נכנס לקצב מאוד אחיד והראש מגיע לשקט שקשה לתאר. אני יכול רק להגיד שלא פעם אני מאבד את הדרך כיוון שאני לא שם לב לדרך, היא הופכת לשולית. מדהים. אנשים / מהמורות / אפילו ברזי מים, כולם פשוט נעלמים לי, שקט מוחלט.

 

הכאב הזה שהיה לי אתמול קצת לא נוח לי, כולה 18 ק"מ. יש לי עוד המון ריצות לפני עד למרותון לכן אני מתלבט איך לנהוג, יכול להיות שאני אקבע לי פיזוטרפיסט ונראה מה יהיה לו להגיד, תכלס אני יכול לנחש די בקלות. נראה.

 

ההתרגשות שבריצה רק גוברת, הרצון לרוץ גובר, יותר קשה לי ביום ללא ריצה וביום בו אני אמור לרוץ, הריצה הזו מדהימה !

 

 

קטגוריות