אחרי ריצת 10 ק"מ

חזרתי ל]ני רבע שעה בערך, הגוף עדיין חם ואפילו טיפה מזיע עדיין, הרגליים עצמן בזמן הישיבה נחות ומעבירות תחושה חמה של עשייה והתקדמות.
הריצה הייתה קשה לי, לא ברור לי בדיוק למה אבל יכול להיות ששרידי עייפות עדיין נוחכים אי שם בגופי מהריצה הארוכה שעשיתי ביום שבת האחרון, הריצה הארוכה שעשיתי עד כה, 22 ק"מ.

 

היום זה התחיל בכאבים, ממש הייתי צריך להתעקש כדי להתקדם, בשלושה מוקדים שונים ברגליים התמקם לו כאב שכואב.
הבעיה הגדולה עם כאב היא תגובת הגוף וחלוקת העומס עליו בצורה לא מאוזנת ובכך יצירת פחות עומס על איזור הכאב ויותר עומס על איזורים אחרים, לכן בדר"כ אם המצב מתמשך יש חשש שאיזור אחר בגוף יפתח לעצמו כאב אישי שלו בנוסף לזה שקיים. אני משתדל לא להגיב לכאב ולהמשיך להעמיס בצורה מפוקחת ומבוקרת את האיזורים שכואבים בתקווה ובידיעה חלקית שאין שם שום דבר קריטי ושחימום השריר על ידי הריצה יעביר אותו משם.

 

כשיש כאב של תחילת ריצה אני בדרך כלל מרגיש איך הוא נעלם ומתפוגג לתוך הקילומטר השלישי, בכאבים עקשניים במיוחד זה קורה מעט מאוחר יותר בסביבות הקילומטר החמישי, היום הוא לא עבר ונמשך עד הקילומטר התשיעי ואפילו יותר מזה. כאב שכואב.

 

כמו שכתבתי כבר, הכאב הוא בלתי נמנע, אבל הסבל אופציונלי, לא סבלתי – כאב לי.

 

עכשיו אני אחרי הריצה, אחרי המתיחות ואחרי עמידת ידיים (שאותה אני משתדל לעשות כל פעם אחרי הריצה) ובדרך למקלחת.
אז אחרי שמילאתי את חובתי מול הבלוג, חובתי מול עצמי ומול האתגר שלקחתי על עצמי, מתפנה לאתגר השני בתור והלא פחות חשוב.

 

נתראה בריצה של מחר.

ועל מה אני מדבר כשאני כותב על ריצה (אחרי הספר של הרוקי מורקמי)

שבוע שישי של אימוני המרתון הראשון שלי, מרתון טבריה הקרוב, ואני מרגיש מצויין.

 

 
אתמול רצתי את המרחק המקסימאלי שרצתי עד כה אי פעם, 22 ק"מ, עשיתי את הריצה בזמן טוב יחסית (בקצב של 5:35 דקות לק"מ). וואו. ככל שהזמן עובר, המרתון מתקרב וההתרגשות מכל ריצה עולה.

 

לפני שבוע בערך קראתי את הספר "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" של הרוקי מורקמי, הספר כספר לא משהו אבל בהחלט מעורר מוטיבציה ומדגיש את האהבה לריצה המחיר שמשלם הרץ והתועלת הפיזית והמנטלית שנובעת ממנה. נחרט לי בזיכרון המשפט שמצוטט בספר:
"Pain is inevitable. Suffering is optional"
ובעברית: הכאב בלתי נמנע, הסבל אופציונאלי.
כל כך נכון וכל כך מתאים עד שאני מוצא את עצמי חוזר על המשפט הזה מול כל אחד שמוכן לשמוע.

 

 

יש לי מחשבה להתחיל ולכתוב מיד אחרי כל ריצה, לכתוב את המחשבות שלי את החוויה שלי בכל ריצה וריצה, הרבה קורה במהלך ריצה, מחשבות שחולפות, שקט ורוגע שמשתלט ושוקע בגוף, חישובי דרך, הרצים שמסביב, הנוף שמשתנה ועוד ועוד דברים.

 

 

אחרי שיחה עם חבר טוב שהמליץ לי להתחיל לקחת מגנזיום לטובת האימונים, אני הולך לבדוק את הנושא קצת יותר לעומק, פיזית אני לא מרגיש שאני צריך משהו חוץ מאת האפשרות להרדם לאחר ריצה ארוכה ולישון טוב באותו לילה, לאחרונה כל ריצה ארוכה מלווה במספיק אנרגיה להשאיר אותי ער עד השעות הקטנות של הלילה ועייף מאוד ביום שלמחרת. החבר אמר שלי שאחד מתפקידי המגנזיום הוא לזרז את ההחלמה של השרירים ובכך לקצר את זמן ההתאוששות מריצה. נראה, אולי אני אעשה בדיקה ואקח קצת למשך שבוע שבועיים.

 

 

זהו להפעם, יש עבודה, בתקווה שאני אצליח לכתוב מיד אחרי כל ריצה, נתראה מחר בפוסט הבא.

ריצות ארוכות כל שבת

במסגרת האימון שלי למרתון טבריה אני מבצע ריצות נפח, ריצות ארוכות, כל יום שבת.
בגדול אני בשלב בו כל שבת אני מגדיל את המרחק בשני ק"מ, אתמול רצתי 17.5 ק"מ (הייתי אמור לרוץ 18 ק"מ), הריצה הייתה ממש כיפית למעט שני דברים: כאב בברך ימין וכאב בשריר התאומים ברגל ימין, שני אלו היו מאוד מציקים והופיעו בסביבות הקילומטר ה12, סחבתי אותם חמישה וחצי קילומטר.

 

הריצה מדהימה, ריצה שמעל שעה וחצי מרגישה שונה, הגוף נכנס לקצב מאוד אחיד והראש מגיע לשקט שקשה לתאר. אני יכול רק להגיד שלא פעם אני מאבד את הדרך כיוון שאני לא שם לב לדרך, היא הופכת לשולית. מדהים. אנשים / מהמורות / אפילו ברזי מים, כולם פשוט נעלמים לי, שקט מוחלט.

 

הכאב הזה שהיה לי אתמול קצת לא נוח לי, כולה 18 ק"מ. יש לי עוד המון ריצות לפני עד למרותון לכן אני מתלבט איך לנהוג, יכול להיות שאני אקבע לי פיזוטרפיסט ונראה מה יהיה לו להגיד, תכלס אני יכול לנחש די בקלות. נראה.

 

ההתרגשות שבריצה רק גוברת, הרצון לרוץ גובר, יותר קשה לי ביום ללא ריצה וביום בו אני אמור לרוץ, הריצה הזו מדהימה !

 

שלוש עד חמש ריצות בשבוע

תמיד רצתי יום כן-יום לא, כל מה שקראתי אמר בגדול "הגוף מתחזק ביום שלא רצים !"
אחרים אמרו לי לא לרוץ יום אחרי יום, כי מסת השריר קטנה "השריר אוכל את עצמו", אז למה בתוכנית האימון של המרתון רצים כמעט כל יום ?

 

היום אני רץ די הרבה, בערך 43 ק"מ בשבוע, בארבעה ימי ריצה.
בגדול אני לא מרגיש עומס יתר, השרירים שלי לא נתפסים ובכל ריצה כמעט אני מרגיש שאני יכול עוד לרוץ מספר קלומטרים … היום בריצת 10 ק"מ לפי תוכנית נתתי שני קילומטרים אחרונים של ריצה מהירה, לא כי הייתי צריך, פשוט כי הייתה בחורה שרצה ממש מהר ומאוד חינני לפני.

היה קטע שבוא היא עצרה לרגע כי איזה טמבל עם אופניים כמעט נכנס בה, אז עקפתי אותה והמשכתי במסלול הרגיל, אחרי שתים שלוש דקות אני קולט אותה שוב לפני, שוב באותו קצב, אין לי מושג איך היא הגיע לשם ..:)

רצתי מהר, צמצמתי את המחרק והגעתי אליה, שאלתי אותה איך היא עשתה את זה, היא ענתה שהיא לא מדברת עברית, עברנו לאנגלית בקצב ריצה גבוה בק"מ האחרון שנשאר לי לרוץ .. הייתה שיחה מאוד כייפית, כשהיא הסתובבה וחזרה, כמו טמבל אמרתי לה שאני סיימתי פה ועצרתי. טמבל טמבל טמבל טמבל … כנראה לא היה לי מספיק חמצן במוח !

 

קטגוריות