ריצה אחת יותר מידי – אימון למרתון שלא היה

הפוסט הקודם היה רובו ככולו על העבודה שהושקעה במרתון טבריה, קצת על האכזבה שלי ועל התוצאה הסופית הקשה מבחינתי. היום אני רוצה לחלוק איתכם חלק ממה שכתבתי אחרי הריצה האחרונה, זו שעשתה את השינוי והפכה אותי מהמתאמן למרתון טבריה למי שמחפש פיזיותרפיסט שיציל אותו.

 

ריצה אחת יותר מידי

 

איזו רכבת הרים משוגעת, כואבת לי הברך או משהו בסביבה של הברך או משהו שקשור לברך. עד כמה שאני מעריך את הברך יש לי קילומטרים לרוץ לפני טבריה, הזמן הולך ומתקצר ואין מקום לטעויות. כואב. רצתי כשכואב.

 

כמה דיונים עם עצמי בשלוש שעות, אם הייתי יכול הייתי רץ מהר יותר ממני רק כדי שלא אוכל להמשיך ולהתלבט כשאני יודע את התשובה. אין מצב שאני עוצר. אין מצב. המחיר של עצירה גבוה מכדי שאוכל לשלם אותו.

 

לא עצרתי.

 

כבר אחרי חמישה קמ התחלתי להרגיש את הנקודה הרגישה הזו, למדתי קצת יותר שאם אני אפעיל את הכוח קדימה עם רגל שמאל, ימין לא תכאב. למדתי ויישמתי. רגל אחת משכה קדימה והשנייה רק באה אחריה. עומס גדול על רגל אחת.

 

אחרי שמונה עשרה קמ זה נהיה קשה יותר, כואב לעיתים קרובות יותר. אחרי שעצרתי לשתות בפעם השניה בקילומטר העשרים וארבע פחות או יותר, היה לי קשה מאוד להניע שוב… וואו כמה כאב. לאט לאט עברתי לריצה איטית ואז טיפה הגברתי. החלטתי שאני לא עוצר.

 

איפה שהוא בהמשך כאב מספיק כדי שאעצור, מיד מצאתי ברז מים וזו הפכה לעצירה לשם שתייה, להתחיל לרוץ כמעט הביא אותי לדמוע. אחרי דיון קצר עם עצמי חזרתי על המטרה ועל זה שאין דבר שיעצור אותי, גם אם אני אסיים את זה לאט, אני מסיים בריצה.

 

ריצה מלאה חששות, כאבים, דיונים וקישקושים ביני לבין עצמי. הסתיימה כשאני בקצה של הקצה. לא היה לי צעד נוסף לעשות. לא נשימה אחרונה. בפעימות לב אחת נשענתי על האוטו מחפש את חור המנעול שמפריד ביני לבין מים, ביצים, תפוז וקרח ….

 

ריצה קשה, לא עצרתי. אפילו שמראש ידעתי שזו תהיה קשה עדיין חשבתי שפחות.
יחד עם ההרגשה שזה לא מספיק למרתון, לא מספיק. לא עצרתי. לא ע צ ר ת י !!!
חשוב לי להצליח בזה, לסיים את המרתון, לדעתי אפילו אני לא יודע כמה זה חשוב לי, אני בונה פה משהו עם עצמי, יש לזה מחיר ואני נכון לשלם ומשלם בגדול.

 

מחר אני אקבע לאורטופד, לפחות שהוא יראה במה מדובר. אני גם אוריד את כמות הקילומטרים בשבוע הקרוב, לקראת הריצה המסכמת שממש מעבר לפינה.
כואב לי בברך. איזה באסה !

העבודה לא תמיד משתלמת

לא תמיד העבודה משתלמת, עוד הוכחה שאין צדק בעולם הזה.

כידוע לכם התאמנתי למרתון טבריה 2013 שהתקיים בתחילת חודש ינואר, כתבתי על זה כשהחלטתי לרוץ אותו (ניסיון שני) והבטחתי לעצמי שהפעם, בניגוד לפעם הקודמת, אני אעשה את כל מה שצריך כדי שזה יתגשם. הגדרתי את ריצת המרתון כאחד היעדים שלי לשנה הקרובה.

 

הדברים שעשיתי במסגרת היכולת שלי מבחינת לו"ז וכסף היו:

– לקחתי מאמן אישי שיצר עבורי תוכנית אימונים שמתאימה לכושר שלי ושעודכנה מספר פעמים במהלך האימונים ולפי ההתקדמות.

– פיניתי זמן רב לטובת אימונים מסוגים שונים, בהם: אימוני עליות, אימוני אינטרוולים, אימוני נפח, אימוני גמישות וכוח.

– הצטרפתי לקבוצת ריצה חינמית איתם רצתי חלק מהאימונים הארוכים.

– הקפדתי מאוד על מתיחות לפני ואחרי כל ריצה, על תזונה נכונה ועל שעות שינה.

עשיתי הכל, לפחות חשבתי שעשיתי הכל.

 

חודש לפני התאריך המיועד, ליתר דיוק זה היה חודש וחמישה ימים לפני, כשאני מרגיש חזק וטוב, רצתי ריצת נפח עם בחור שהרבה יותר חזק ממני, דחפנו אחד את השני לקצה ובאמת הגעתי לקצה.

שיפרתי את הזמן שלי למרחק חצי מרתון ביותר מ15 דקות, את הזמן למרחק 29 ק"מ ובכלל, הרגשתי חזק !

הריצה הזו הייתה שבועיים לפני הריצה המסכמת שהייתה אמורה להיות 36 ק"מ ואחרי שהתנסתי בריצה של 33 ק"מ כבר פעמיים.

 

התחיל לכאוב לי בחלק החיצוני של הברך.

 

לתומי חשבתי שזה עוד אחד מהכאבים החולפים שבאים לביקור קצר ונעלמים כאילו לא היו מעולם, הפעם זה לא היה הסיפור.

בחלק האחרון של הריצה האחרונה הכאב היה עצום, כאב עד כדי דמעות.

מאז ועד היום עברתי די הרבה, הרבה אכזבה, תסכול, פיזיוטרפיה ותרגילים, הרבה מחשבות על מי אני ומה מגדיר אותי, מחשבות על המקום של הריצה בחיים שלי, המשמעות שלה.

 

אני לא אפרט על הכל בפוסט הזה, עצם זה שהצלחתי להביא את עצמי לכתוב על זה היום, כמעט חודש אחרי שמרתון טבריה 2013 התקיים, זה כבר הישג והתקדמות בהבנה ובהכרה במצב.

התחלתי את הפוסט בהתייחסות לעבודה, עבודה קשה לא תמיד מניבה פירות רצויים אבל תמיד תניב פירות כלשהן. אנחנו צריכים להיות יכולים לראות את כל הפירות והתוצאות של מעשינו גם אם הן אינן מה שייחלנו להן מלחתחילה. לראות, להבין וללמוד.

 

בקרוב אני אעלה את ההמשך …. בינתיים, אימון ריצה נעים ומהנה ובעיקר בטוח ובריא.

הלך המרתון ובאה פזיוטרפיה

אחרי לבטים קשים ויתרתי על המרתון, אני לא יכול לתאר את האכזבה ומפך הנפש, כמה שאני לא אפרט זה לא יספיק כדי להבהיר את המחיר הכבד שמלווה את הויתור הזה. אני מבין שככה זה, שנהגתי לא נכון כשרצתי מהר מידי את הריצה ההיא, שהגוף זקוק למנוחה עכשיו כדי להחלים. אז הנה גוף יקר, אני מאפשר לך את הזמן והמנוחה להחלים – יאללה, תחלים כבר.

 

האורטופד הפנה אותי לטיפול פיזיוטרפי ואני בכלל חושב שאני לא צריך את השטויות האלו, קצת מנוחה והכל יעבור לי. בכל זאת ואחרי זמן מה שההפניה ישבה על השולחן החלטתי ללכת לפיזיוטרפיה ולפחות לראות אם יש להם שם פתרון שיעביר לי את הכאב הזה תוך שעה, אז אני אוכל להרשם שוב למרתון טבריה ובכל זאת לרוץ אותו עוד חודשיים בערך.

 

התקשרתי, קבעתי והיום הלכתי למכון פיזיוטרפיה.

 

כשמילאתי את השאלון האלקטרוני בהתחלה חשבתי לעצמי איזה יופי התקדמו שירותי הרפואה מאז פעם אחרונה שהייתי שם, ועם תחושת סקפטיות קלה מילאתי את הדברים שלפעמים נראו מגוחכים.
אחרי כמה דקות מתום מילוי השאלון יצאה פיזיוטרפיסטית חמודה וקראה בשמי, עניתי ונכנסתי.

 

לקח לי כמה דקות לסמוך עליה, ידעתי שלא מדובר בפיזיוטרפיסטית שמומחית בספורט או אפילו בריצה (כמו שהייתי רוצה שתיהיה) אבל השאלות וההסברים שנתנה לי מיד הפיגו את כל התחושות הללו והיא קיבלה את מלוא תשומת ליבי להסברים. הכל נשמע נכון, נשמע משהו ששווה להקשיב ולעשות.

 

בדיקה פשוטה שהיא עשתה הראתה שאני רץ, כמו שאני רץ, אבל לא מבצע תרגילים שיחזקו את השרירים שתומכים בריצה. היא אמרה שאני מקרה "קלאסי".
באותו רגע היו לי רגשות מעורבים, אני שמחתי שהיא זיהתה את הבעיה ויודעת לטפל, אבל הרגשות האלו היו מלווים בתחושת פספוס כי אני יודע שאם הייתי נרשם לקבוצת ריצה כלשהיא ומתאמן עם מאמן מקצועי זה לא היה קורה. לא היה קורה. לא היה קורה. איזה שטות …

 

עכשיו קיבלתי שעורי בית, שני תרגילים לחיזור שרירים נגדיים, אני לא אפרט את אופי התרגילים כיוון שאני בטוח שלכל אחד יש את החולשה שלו וכל אחד זקוק לתרגילים שונים, אבל מה שכן, לפי הערכה שלה אני אתחזק מספיק תוך ארבעה עד שישה שבועות שזו תקופה לא קצרה אבל גם לא ארוכה מידי. העיקר שיעבור לתמיד.

 

בינתיים סיכמנו שאני אוכל לרוץ לאט ומעט, למרות שהיא לא כל כך הסכימה שכנעתי אותה שאני לא יכול להפסיק לחלוטין (לא יכול לדמיין את זה אפילו), ושאבצע שלושה סטים של 15 חזרות (לספור עד 5 בכל חזרה) של שני התרגילים בכל יום. אני אתחיל את היום עם התרגילים הללו ולסרוגין אוסיף גם ריצה קלה בערב.

 

ארבעת השבועות שלי מתחילים היום (חבל שלא התקשרתי קודם).

 

קטגוריות