בפגישות הראשונות פשוט התאהבתי, סוג של סם טבעי קשה מאוד. התמכרתי אליו כל כך.
היום, כשההשפעה מתמוססת לאיטה, המציאות עולה בזיכרון.

היו המון סימנים קטנים, פליטות פה, דברים שנאמרו בין השורות, כל אלה סימנו בצורה די ודאית את העתיד לבוא, מכל אלה התעלמתי בהיותי עיוור מהתאהבות.

מדהים אבל נכון, גם היום אני אעדיף להתעלם מאותם סימנים, לשים אותם במגירה דימיונית, וללכת יד ביד לעבר האופק, אם היא רק תתקשר …. הדבר הזה חזק ממני.

בקיצור, לא ממש משנה מה רוצים, מה רואים, מה נמצא לידנו, מה קורה במציאות. מה שמשנה זה איך מרגישים – בשבילי זו תגלית גדולה מאוד בעניין, אני לא יודע אם התובנה הזו נפוצה אצלנו הגברים, אז הייתי חייב לשתף אתכם.

לכל אחד יש את הדימוי של עצמו, מכיר בדברים שלדעתו חלשים יותר ובדברים שלדעתו חזקים יותר. ברגע האמת, בשעת המבחן, כל אחד “ישלוף” את הדברים החזקים. כדי שהצד השני יראה ויתרשם מהם.

ככל שרוצים יותר, ככל שחשוב יותר, ככל שיש יותר מה להפסיד, כך הרצון גובר, כך האינטנסיביות של החשיפת הצד השני למידע גדלה יותר. אם נרצה להעביר לצד השני תכונה שלנו, למשל הומור, נידרש להשקיע זמן ומחשבה ויישום בפועל של פעולות שונות שיציגו אותנו כבעלי חוש הומור.

על אחת כמה וכמה, כשאנו חושבים על כמות רבה של תכונות אותן נרצה להבליט ולהציג בתקופת זמן לא ידועה.

מה קורה לנו? אנחנו מפסיקים להיות שם, מתחילים בסוג של מירוץ נגד סטופר לא ידוע, ובתהליך הבלטה קיצוני של תכונות “טובות”. ההפסד הישיר הוא הבלטה של תכונות רעות מאוד, כמו: אטימות, אי הקשבה … וההפסד העקיף הוא אי הצגה של תכונות שנחשבות “רעות” אך במקרים מסויימים יחשבו דווקא אולו לתכונות טובות מול הצד השני.

המטרה פשוט מסתירה את הדרך, פוגעת בה.

ההארה הזו קפצה לי בראש לאחר פגישה (דייט), בו עברתי סוג של סמינר על “מי זו שמולי” והיה מאוד אינטנסיבי … לא אמרתי מילה. כמעט. שמעתי וראיתי המון מידע, וראיתי את המידע המוסתר בחלקו …

אז איך נכשלים בדייט? ככה בדיוק. מילת המפתח היא סבלנות. הכל צריך להתנהל כאילו יש את כל הזמן שבעולם (ככה הוא באמת יהיה), ובאמת יש … כשזה זה.

אז את העיצה הזו אני מקדיש לכל הדייטים הבאים שלי …  נתראה ..:)

זה התחיל לפני שבועיים בערך, זה נגמר היום. כמו שכתבתי, או כמו שהשתמע אז, הייתי מאוהב בה. ממש מאוהב. זה התקדם מדהים, לאט (כמו שאני אוהב), עם נוכחות מלאה בכל שלב ושלב, בלי לדלג לסוף. זה היה כל כך טוב – הייתי בעננים.

זה המשיך קצת פחות טוב, עם הזמן התגלו כל מיני דברים לא נעימים, דיברנו עליהם – אז הרגשתי כמו מישהו שחטף אגרוף בבטן תוך כדי ריצה. הייתי בכל מעודי בתוך העניין ואחרי זמן קצר יחסתי חטפתי את המכה. העלה בי המון שאלות, ביני לבין עצמי.

למה אני עושה את זה לעצמי, למה אני מרשה לעצמי להתאהב על בסיס כל כך רעוע וקטן, כמעט בלי בסיס בכלל. חשבתי על זה די הרבה ומצאתי את התשובה – אני מוכן להסתכן באכזבה גדולה כי אני יודע שאני יכול לעמוד בה, ואני מאוד רוצה שהסיכוי הקטן מאוד (מסתבר) יתממש, וזו באמת תהיה היא.

זו לא היא. לא האישה שלי …

אחרי השיחה, ידעתי שזהו, אבל היא הייתה חולה ואני עדיין החזקתי איזו תקווה קטנה בלב, מאז עברו יומיים – שלושה, נגמרה והתמוססה לה התקווה, למרות ההערכה שלי אליה, ולמרות הידיעה שהיא באמת אדם טוב ומיוחד, ולמרות שחלק ממני עדיין חושב שזה לא היה אמור להיגמר ככה, היום סיימנו את זה.

שנינו.

לפני שבועיים הייתי על גג העולם, היום אני עם לב שבור … וואוו!
מרגיש כמו רכבת שנסעה הכי מהר, ירדה מהפסים, התגלגלה סביב עצמה במהירות עצומה כמה עשרות פעמים, ועכשיו, הקרונות כולם מונחים ללא תנועה אחד אחרי השני, אחד לצד השני, בכל מיני זויות ומצבים, עשן לבן עולה לשמיים …