אתמול קיבלתי לדירה שלי, יחד עם כל עם ישראל (מיליוני בתי אב), את העותק המודפס של דפי זהב. בושה וחרפה לחברת דפי זהב על חוסר אכפתיות מטורפת ! למה אתם שואלים ?

ראשית, עשרות אלפי עצים נכרתו על מנת לספק את הנייר לספרי דפי זהב.
ועוד, חלוקת הספרים של דפי זהב על ידי משאיות הנוסעות בכל רחובות מדינת ישראל נשרף דלק / דיזל ונפלטים טונות של גזים לאטמוספירה. זיהום וביזבוז איום ונורא.

ומה עכשיו, עכשיו הספרים של דפי זהב ישבו אצלנו בבית, יעלו אבק עד שניפתר מהם ונזרוק לפח: חלק יגיעו למחזור ויהפכו לעיתונים וספרים קצת יותר יעילים והחלק השני יגיע למצבורי אשפה ויקברו באדמה לעולמים.

תגידו, לא חבל ???

קשה לי לבוא בטענות בלי לתת פתרון, אז זה מה שצריך לעשות לדעתי:

לא לחלק!! לא לחלק ולא להדפיס את הספרים הללו: כל המידע נמצא באינטרנט, לא צריך להרוס את כדור הארץ.
רק למי שצריך!! מי שידו אינו מגיעה עד לאינטרנט, ויש מעטים כאלו, לאפשר להם להזמין ספר דפי זהב. כך שתיהיה להם גישה למידע בלי להרוס יערות שלמים.

והיום אפשר עוד לתקן:
תפסיקו את החלוקה הזו מיד, פשוט די !
מי שרוצה ספר, שיזמין כבר מהיום, אפילו אם לחלק כבר יש !

דפי זהב, זו זעקת הסביבה, לא הזעקה שלי ….

אומרים שזה בריא, לשמור על כושר גופני.
האמת שזה גם ממכר, האדרנלין שנוצר בגוף בזמן שזה עובד ומייצר “דרך”, שורף קלוריות ואנרגיה, השרירים וכל המערכות פועלות בתזמון מדהים ….

אני אוהב לרוץ.

אצלי הכל  התחיל בהליכה,הלכתי והלכתי, לאט לאט הגדלתי את המרחק והזמן, עד שפשוט, באופן כל כך טבעי, התחלתי לרוץ.בהתחלה זה היה מגוכך כל כך עד שאחרי הליכה של 5 ק”מ, יכולתי לרוץ איזה דקה או שתיים.
עם הזמן רצתי יותר והלכתי פחות, עד לתקופה האחרונה. 5 ק”מ ריצה, יום כן יום לא ….

לפני שבועיים וחצי, אחרי 2 / 3 דקות ריצה הרגשתי את שריר התאומים הולך ונתפס, עד שברגע מסויים לא יכולתי לרוץ יותר. דידתי הביתה וחזרתי מבואס. אחרי אמבטיה חמה וקצת משחת בנגי הלכתי לישון וקמתי כמעט כמו חדש.
החלטתי על הליכה … שהיום כבר נראית כל כך משעממת, ובאמת הצלחתי ללכת ברגל ולא לרוץ בדיוק פעמיים.

הטעות.

ניסיתי לרוץ שוב אחרי שבוע. הכל כבר נראה טוב, ושוב אחרי 2 דקות, נתפס ….

היום אני אחרי יומיים של תפוס, צולע, ולא יכול ממש ללכת.
למרות שהשריר נראה די בסדר, לא כואב, לא תפוס.  אני לא יכול לעשות צעד נורמלי  … לקראת סוף התנועה של הרגל – כואב לאללה…

המידע האינטרנט רק גרם לי לחשוב על כל מיני דברים רעים, היה ממש טעות לנסות ולהיות “דוקטור” של עצמי, גיליתי עולם ומלואו של פציעות ספורט, מנזקים זמניים לכאלה שלתמיד … אז הפסקתי לגלוש, למרות שלא ממש הפסקתי לחשוב על “מה אם …”

למה אני כותב את זה? כדי להמליץ בחום לא לגלוש ולחפש … פשוט ללכת לרופא. זה מה שאני אעשה היום.

אתמול, או יותר נכון, הבוקר הסתיימו מסיבות וחגיגות העצמות של מדינת ישראל. מסיבות שסימנו את שנת ה 60 להקמתה של מדינת ישראל בארץ ישראל. התל-אביבים חגגו כאילו אין מחר.

הייתי שם, ברחובות ת”א העמוסים באלפי חוגגים, לבושים ומגונדרים, נושאים עימם כל מיני אלמנטים של חג: פטישי ענק, בלונים, ספריי קצף או חוטים …. ועוד. הישראליות האמיתית לא נשארה בבית, להיפך, היא הגיע עם כולם לחגוג.

אז ראיתי את עם ישראל כפי שהוא יכול להיות: יפה, מנומס, אוהב, מתגעגע, כמהה, חוגג, מזדהה …. פשוט מדהים לראות שמי שאתמול קילל בכביש מישהו שרצה רק לעבור נתיב, היום נותן זכות קדימה מתוך רצון טוב ואהבה.
אולי זה בכלל לא יום העצמאות אלא השפעת יום הזיכרון – שלדעתי הוא היום הכי חשוב בשנה, היום היחיד שאנחנו מספיק ברי מזל כדי לראות ולהכיר את האנשים שבזכותם יש לנו עוד נשימה … עוד תקווה … עתיד.

אולי ביום העצמאות, אנחנו נותנים ביטוי מול הסביבה, שמושפע מיום הזיכרון. אז אנחנו אוהבים, מודים, וסולחים אחד לשני. רוצים גם להיות גיבורים בחלקת האלוהים הקטנה שלנו ….

אז….

- מדהים (ויפה) לראות שאנחנו, כעם, יכולים גם להיות בני אדם.
- עיצה … אם זה היה ככה כל השנה – היה יותר טוב לכולנו.

רק טוב לכוולללםםםם !