אני חייב לציין קבוצת הכנה לכושר קרבי אותה מוביל גידי כהן, איש משפחה, לוחם, איש מוכשר ואדם שהולכים אחריו ולומדים ממנו. גידי, תושב מודיעין, החליט לרכז פעילות של הכנה לנוער לפני גיוס וייסד והקים את קבוצת קל בקרב, הקבוצה נפגשת אחת לשבוע במודיעין ומייצרת נוער איכותי וחזק, שיחד עם
יום שלם באיזור אילת, ללא מוסיקה, ללא רעש ואנשים רק שקט, נוף מקסים, ספורט ואוירה קסומה. ריצה היא אחד הדברים הכי מדהימים שיש: – אפשר לעשות אותה בכל מקום וזמן. – לא צריך ציוד מיוחד מלבד נעלי ספורט. – אפשר לבד, אפשר ביחד. – אפשר להגיע להישגים או
אחד מאימוני ריצה החשובים ביותר הם אימוני העליות, מרבית הרצים (בעיקר אלו שבאים מהסיבות הלא נכונות) מאוד לא אוהבים אימוני עליות. כמובן בלי להכליל , אבל אם תפגשו רץ שמדבר ומשבח אימוני עליות, תדעו שזה אצלו בדם – ריצה אני מתכוון. היתרונות של אימוני עליות: 1. אימון עליות הוא בעצם
אז אני רץ, רוכב ושוחה. שומר על כושר כמו כל מי שיש לו ראש בין הכתפיים, אז מה. לפני כמה ימים יצאתי לאימון בפארק הירקון. רכיבה עם אופני הכביש שלי, בדרכי לפארק הירקון רכבתי על הכביש, בזהירות ותוך תשומת לב מירבית… ראיתי רכב שפונה אל הכביש בו רכבתי אז נצמדתי
בתקופה האחרונה אני מתאמן למירוץ חדש, רץ ורץ! כל מירוץ הוא הרפתקאה חדשה, פסגה חדשה, מטרה חדשה – כל מירוץ הוא זריקת אדרנלין ישירות למחזור הדם. אני מתאמן בפארק הירקון, עושה מאות קילומטרים בחודש (כמעט 400!) וזה חזק! הריצות שלי הופכות מהירות יותר, יעילות יותר, נכונות יותר .. יכולות הגוף
כמעט נגמר, אני לא רוצה לכתוב שזה שוב כמעט נגמר, כי אם אני חושב על זה טוב ועד כמה שאני יכול לדפדף בדפי ההיסטוריה שלי עכשיו הייתי הכי קרוב (ואולי לא הכי הכי). יצאתי לרכיבת כביש בשעות הבוקר המאוחרות, במסלול שבחלקו יש תנועת רכבים – בחלקו השני כמעט ולא. מאז שאני רוכב
ברור שיש כאלה שלא יסכימו, שיגידו דברים, שירתעו ויסתובבו אחרי כמה דקות, אבל (וזה אבל גדול) תרגול יוגה זה דבר מדהים. בלי להתייחס לרבדים הרוחניים אליהם אני לא מתחבר ממש, עבורי הם כמו סיפורים שמישהו מספר לי (כאלה עם מוסר השכל או תובנות), אבל החלק הפיזי מאוד מדבר אלי מאוד
אני רץ מלא זמן, כמו שכתבתי לכם וכחלק מהדרך שלי בריצה התכוננתי לריצת מרתון טבריה בשנה שעברה וגם בשנה הנוכחית, בשני המקרים הייתי צריך לעצור את הכל ולוותר על הריצה בגלל פציעה. לקחתי אחריות, נשכתי שפתיים, עברתי מהלך נפשי משמעותי עצם הוויתר הראשון ובייחוד בשני. המרתון השני היה אמור לקרות,
פעם, לפני כמה שנים, שני רצים החליטו לשבור שיאי ריצה ולעשות מסלול לאורכה של מדינת ישראל, מדן ועד אילת. אם זכרוני אינו מטעה אותי, התכנון שלהם היה לרוץ בשעות הבוקר המוקדמות מרחק של 30 ק"מ, ובשעות אחה"צ 30 ק"מ נוספים, סה"כ 60 ק"מ ריצה ביום (שהם יותר ממרתון וחצי ליום).
הפוסט הקודם היה רובו ככולו על העבודה שהושקעה במרתון טבריה, קצת על האכזבה שלי ועל התוצאה הסופית הקשה מבחינתי. היום אני רוצה לחלוק איתכם חלק ממה שכתבתי אחרי הריצה האחרונה, זו שעשתה את השינוי והפכה אותי מהמתאמן למרתון טבריה למי שמחפש פיזיותרפיסט שיציל אותו. ריצה אחת יותר מידי
