הדרך יפה, הנוף מדהים, התחושה נהדרת … זה מה שעובר לי בראש ביום שבת האחרון בו אני עובר על פי 23.71 ק"מ בפארק הירקון.
בנחישות ובזהירות, בסבלנות והתרגשות, באהבה וחתירה למטרה, קילומטר אחר קילומטר עד למטרה.
אחרי שבנקודה זו ממש, לפני חודשיים בערך, הכל עצר, הגיד נמתח והיה לתמרור עצור בגודל בניין רב קומות שמהבהב באדום באמצע הלילה, אחרי מפגשים עם הפיזיוטרפיסטית, עם האורטופד, אחרי התלבטויות ומאבקים פנימיים שלי עם עצמי, אחרי הכל … עברתי את הריצה הזו שהייתה אבן בוחן מבחינתי.
יותר מזה, לא כתבתי את הפוסט רק לאחר שנתתי לגוף שלי את יום המנוחה המגיע לו, יום ראשון האחרון,
לא כתבתי את הפוסט הזה גם לאחר הריצה של יום שני, רצתי 10 ק"מ ורציתי לבחון ולראות שהכל זז כמו שצריך,
כתבתי את הפוסט ביום שאחרי, ביום שבו אני יכול להרגיש באופן ודאי, לדעת בצורה הכי מוחשית – הריצה הארוכה ביותר שלי עברה בשלום.
ביום שבת הבא אני שוב מעמיד למבחן את הגוף, המטרה לשבת עומדת על 28 ק"מ.
כשלפני הריצה אני צריך לברר מספר דברים לגביה, מתוך קריאה באינטרנט נראה שכאן כבר צריך לתת את הדעת לגבי שימוש בג'לים, ואני צריך לבדוק אילו ג'לים, מתי משתמשים ואיך לוקחים אותם.
עדיין לא נתקלתי בג'ל, חשבתי שאני גם לא רוצה … אבל היום אני מבין שאם יש את האפשרות לצרוך את המוצר הזה לטובת הריצה ולטובת הגוף, אני ארצה לפחות לנסות.
איזו התרגשות … 