ערב אחד, בלי תכנון או הכנה מוקדמת, יצא שביקרתי במאהל רוטשילטד לכל אורכו (פעמיים), צדק חברתי לא היה שם!
החנתי את הרכב שלי ברחוב לילימבלום והתחלתי את דרכי במעלה רחוב רוטשילד, רחוב יפה ומושקע שתמיד סימל את מרכז תל אביב היפה והעשירה.
בדקות הראשונות חשבתי לעצמי שהתקשורת מגזימה בדיווחים ושאין ממש בכמות האוהלים עליהם מדובר כל הזמן, ראיתי הרבה מקום לאוהלים נוספים אם רק היה מי שירצה להקים אותם (להקדים את המאוחר מעט, היו הרבה אוהלים בסופו של דבר – פשוט לא פה). בין מעט האוהלים ישבו על הריצפה העשויה בטון נכים בעלי מוגבלויות פיזיות שונות והקבצים נדבות מהעוברים ושווים, חלקם זועקים בקול צרוד חלקם מברכים בקול, אף אחד לא נידב להם שקל אחד, לפחות לא כשאני הייתי בסביבה.
בעוד אני צועד לאט לאט במעלה רוטשילד קולות של מועדון ריקודים ביצבצו בין רחשי התנועה, זעקות הקבצנים וקולות העיר הערה. ככל שהתקרבתי למקור המוזיקה כך גדלה כמות הסובבים אותי ונפל ממוצע הגילאים לסביבות העשרים – עשרים וחמש שנים של חיים. מוזיקה רועשת, עכשוית וקופצנית שמקורה שמערכת הגברה איכותית הממוקמת ליד בריכת המים הקטנה ברחוב. עשרות צעירים צוהלים ורוקדים, שמחים וחביבים מאוד שותים אלכוהול, מעשנים סיגריות ומקשקשים אחד עם השני בקושי רב. מסיבת ריקודים.
המשכתי הלאה, יותר ויותר אוהלים – יותר ויותר שלטים עם טענות – יותר ויותר "מנהיגים" – תוהו ובוהו מוחלט !
התחושה שלי הפכה מהבנה שבעצם מדובר במסיבה גדולה של בני נוער, לתחושה רצינית וקשה הרבה יותר – תחושה שאין מנהיג בארץ ! אין אדם שהעם רואה בו בר סמכות להנהגה ! זו תחושה קשה. הזיכרון הראשון שצף במוחי היה הרגע בו משה עלה להר סיני והעם נותר לבדו ללא מנהיג אמיתי וכולנו יודעים מה קרה אח"כ …
מיד קיבלתי אישוש לתחושות הקשות
יושב לא אדם, פלוני אלמוני, שמחזיק ביד ימינו מגפון, כל מילה שיוצאת לו מהפה חודרת בכוח לכל הסובבים – בלתי ניתן להתעלמות.
אותו אדם, כבודו במקומו מונח, מקשקש ומברבר על הכאב שלו ועל הפתרון שלו, על רצונותיו ואמונותיו הנכונות והמוחלטות, והסובבים אותו מתישבים סביבו ומקשיבים, מהנהנים ומוחאים כפיים. מבטו של האיש עם המגפון משתנה ממצב של תשמעו אותי למצב של וואלה – יש לי קהל, עכשיו אני המנהיג !
ככה הוא מקשקש ומקשקש ובין ארבעים ושישים זוגות אוזניים מאזינות, עשרות אנשים הולכים אחריו.
כמה צעדים נוספים והתמונה חוזרת על עצמה, יושבת עם מקרופון, סביבה כמה אנשים שמאזינים בשקיקה לכל מה שיוצא לה מהפה, עוד מטר קדימה – עוד אחד, ועוד אחד ועוד … מדהים כמה העם הזה צמא למישהו שיגיד לו מה לעשות! הבילבול שולט ברחוב רוטשילד!
ויש עוד
שמתי לב לדבר מאוד טבעי, החלוקה אליה אנחנו רגילים בעם, חלוקה לפי אמונה, חלוקה לפי מעמד, חלוקה לפי תחומי עניין .. אוהלים אוהלים פרוסים ברחוב רוטשילד ומחולקים אחד לאחד בדיוק כמו העם … ולא רק זה, המיקום של האוהלים – לפי המעמד של הקבוצה. צדק חברתי או לא צדק חברתי !
האוהלים של האומנים, ליד אוהל גדול בו עושים סדנאות רישום וציור, בו ניתן גם לראות ולהציג מופעים קצרים – סוג של תיאטרון רחוב רוטשילד.
האוהלים של האבות הגרושים שסובלים מהתנהלות נוראית של הממשלה וטיפול כושל בהם,
האוהלים של הברסלבים,
האוהלים של כל מיני מטיפים – אלא עם המגפונים והרמקולים למיניהם, אלו שמסודרים כך שאנשים יוכלו לשבת ולשמוע את בעל האוהל,
האוהלים של צער בעלי חיים – שדואגים לחיות,
אוהלים אוהלים, קבוצות קבוצות מפוזרים ברוטשילד במין סדר טבעי ומתומצת של עם ישראל.
ועוד .. ממשיך לצעוד ורואה קבוצת תיירים הולכת בקצב, במבט מבולבל של "לאיפה הגעתי?" רוקדים כשיש ריקודים, מרחמים כשיש קבצנים, בוהים כישיש "הרצאות מגפון", כל הזמן במחשבה של .. מה זה ? פסטיבל ? מחאה ? עונש ? טקס מיוחד ? ואז ראיתי אפילו בריכה. כן – יש מי שסידר לעצמו בריכה גדולה מלאה במים – הרי חם שם ברוטשילד.
לקראת מפגש הרחוב על הבימה, האוהלים גדולים יותר, מרווחים יותר, בעלי ציליות גדולות אפילו שירותים כימיים יש שם – האוהלים של המנהיגים. איפה היה הצדק החברתי כשהנכים נדחקו לסוף הרחוב, זה היה הדבר הראשון שעלה לי … מוזיקה עולה מהרחוב, צעירים רוקדים … שמח ברוטשילד.
בעלי העסקים נהנים, המון כסף מעורב ב"מחאה" הזו.
מהיום והלאה, העם דורש פסטיבל אוהלים ברוטשילד כל קיץ !!!
אין קשר בין הדברים לבין צדק חברתי, אין קשר בין זה לבין מחאה, אין קשר בין זה לבין כלום.
הקשר שמקבץ את האנשים הוא כאב – כל אחד והכאב שלו (למי אין משהו כואב), המחאה הזו כולה עסוקה בכאב ובצעקה,
אז מבחינתי, מחאת הכואבים הזו היא בסה"כ שחרור קיטור חסר כיוון ומשמעות שלא ישיג כלום.
למען הסר ספק, אני לא בז לכאב של אף אחד, מכבד את רצונותיו של כל אדם באשר הוא וחושב שצריך לאפשר חיים הוגנים במדינת ישראל – צריך ואפשר.
הדבר הזה ברוטשילד הוא לא זה, הוא גם לא ישיג כלום. לדעתי.
