הצליחו לקחת אותי לסרט הערת שוליים.
בניגוד למנהגי לגבי סרטים שמונע ממני או במילים אחרות מגן עלי מפני סרטי בנות איכותיים בהם נידרש מהצופה להיות אקטיבי משהו בתהליך הצפייה ותומך בכל הנוגע לסרטים ללא עלילה וללא מסקנות או תובנות על החיים מלבד "אם יורים עליך – תברח" או "הטובים מנצחים את הרעים" הלכתי לסרט הישראלי המועמד לאוסקר.
מה שאני אכתוב לגביו הוא רק דעתי האישית וכמובן אינו מהווה דעה מקצועית לגבי הסרט או קולנוע בכלל, שאת תפקידו אני רואה כמערכת בידורית שאמורה לבדר ולהסיר ממני מחשבות או דאגות, בניגוד למי שעבורו היא קיימת על מנת להציף בעיות או להעלות שאלות חדשות (לי יש מספיק ספקות, שאלות ובעיות וכשאני הולך לסרט אני מעוניין להשכיח את אלו ופשוט להינות).
בהתחלה, כל זמן שהסיפור עצמו היה בבניה, כאשר נדרשתי לקרא על כל דמות ודמות במסכים מתחלפים ואנימציה ידידותית הרגשתי את העפעפיים שלי הולכים וכבדים, את הגוף שלי שוקע עמוק יותר ויותר לתוך הכורסא של סינמה סיטי ואת גופי הולך ומאבד קשב, נראה כאילו לקח להם מעל 20 דקות רק לייצר את הרקע לסיפור.
הסגנון היה ייחודי באמת, אין מה להגיד, אבל לי היה משעמם.
ברגע שהדילמה הועלתה ונחשפה התחיל שימוש בהומור מחוכם ונחמד שלא תמיד הצחיק אבל לפחות הוסיף כלי מרענן לארסנל הכלים הבידוריים בסרט, יחד עם זאת הציפיה לקצב שונה ולשבירת המונוטוניות הנוראית שחוויתי אכזבה ולא הגיע (לא עכשיו ולא בכלל), כשהציפייה לא התממשה גופי שוב התקרב לתנוחת שינה.
הסיפור עצמו מעניין, צורת עשיית הסרט בעלת מוטיבים ייחודיים שלא רואים בכל סרט בנות, אבל הקצב איטי מידי בשבילי.
אינני רוצה להמשיך ולכתוב על סוף הסרט, רק אוסיף ואומר שאף אחד לא קם מהכיסא אחרי שהכתוביות התחילו לרוץ על המסך, הסרט יצר אצל כל הצופים את התחושה שלא יכול להיות שככה זה נגמר, שבטוח יש עוד משהו אי שם אחרי הכתוביות, ובכן, אני יצאתי ראשון מהאולם ככה שאני לא יודע את התשובה לכך …
אני מאחל ומקווה להצלחה בהתמודדות של הסרט על האוסקר.
