טלטלה רגשית.

אני לא בחור רגיש מידי, לא חושב שחורג מהסטרדרט בתחום הזה, אבל מה שעברתי בששת החודשים האחרונים היה מעבר לרמת הרגשות הנורמלית. היינו – נפרדנו – היינו – נפרדנו – היינו – נפרדנו …. "כולה" שישה חודשים. לא ידעתי כמה אפשר להספיק בשישה חודשים (ועוד בלי להשיג שום דבר משמעותי).

ממש עייף אותי כל העניין הזה.

עכשיו, אחרי הפרדה האחרונה, שנראה לי שלפחות מבחינתי זו באמת האחרונה חביבה (וזהו), אני די שלם עם העובדה שאיתך זה לא יהיה לעד …. כדי להסיר ספק, הייתה תקופה בתחילת הדרך שחשבתי שיש לזה סיכוי טוב מאוד. אח"כ התחושה הלכה והתפוגגה לאיטה.

אז אני שלם, יודע שעשיתי את מה שאני יכול בהתחשב בחיים עצמם ובתקופה שהייתה, ואני יודע גם שזה לא מתאים ביננו, יותר מידי קשה ופחות מידי מתגמל (ברור שלהחזיק קשר זה לא משהו פשוט, אבל תמיד אמור להיות שכר לצד העבודה הקשה – אצלנו לא היה, לפחות לא הרגשתי את זה).

קצת מוזר לכתוב עכשיו, כשבעצם אני יודע שתקראי, וברור לי שאין מכאן לאן ללכת יחד, הדרך המשותפת שלנו  הסתיימה והתפצלה לשתי דרכים שונות בכיוונים שונים וביעדים שונים … אז למה לכתוב את זה בכלל?

מאז שביצענו את החלפת הציוד, והשארת כאן את הדברים כולם (גם את המתנות שבפרידה האחרונה שמרת), יותר קשה לי עם זה, יותר חושב על מה שהיה ועל הדרך שעשינו יחד …. איפה שהוא במרחב הזמן גם התחלנו איזו דרך (די מאוחר והלכנו ממש מעט … אבל משהו כן זז), אז חשבתי שאם אני אכתוב קצת – אולי המצב שיתפר בשבילי. אני חושב שהוא משתפר.

תודה על המתנה, תודה על הספר … ודרך צלחה. אני מקווה שתמצאי את שלך בקרוב. 

נכון שאנחנו לא מתאימים. לפחות זה הרושם שנשאר לי ממך, כמו הטעם שנשאר בפה אחרי שאוכלים שוקולד, כך גם הרושם הזה. עדות למה שהיה – שיהיה טוב וקצר מאוד.

אני לא יודע למה אני כותב את זה, וברור לי שאני אצטרך לתת הסברים, מתישהו וכנראה למישהי,  אבל זה יושב לי בלב ובראש כבר יותר משבוע שלם, חשבתי שאולי זה  ירד לי מהראש אחרי שאני אכתוב – אז הנה, עוד מאמץ קטן ואולי מצאתי קצת שקט.

את מיוחדת מאוד, ברור לי שאת יודעת שזה מה שאני חושב (ושזו המציאות), ואחד הדברים שהכי הייתי רוצה עכשיו זה שנתאים. אבל אנחנו לא מתאימים, ואני לא כותב את זה כי סתם בא לי, או כי זה משהו שנראה לי, אלא מתוך ניסיון. מתוך כמעט ארבעה חודשים של יחד. גם כן יחד. לא ממש יחד. אבל היה פוטנציאל ליחד … שלא ממש מומש.

חבל לי, וגם קשה עם האופן שהכל הסתיים, אבל כנראה זו באמת הדרך היחידה שלנו.

היו רגעים שכל מה שרציתי היה אותך, וזה משהו טוב (אפילו היום, כשזה קצת כואב).

אז אני באמת לא יודע מה איתי. היום יצאנו שוב, פעם שלישית. נראה שזה מתפתח למרות כל הדברים שחסרים לי.

כנראה שמה שמוביל אדם בבחירת בת זוג זה לא המראה החיצוני, למרות שזה חשוב, מה שבאמת מניע אילו הדברים הנכונים יותר, כמו: איך היא תהיה בתור אמא לילדים שלי? האם היא אחראית מספיק? האם היא מצחיקה מספיק? האם היא שמחה? האם יש התאמה בסיסית?

יותר חשוב.

אז היום יצאנו לדייט שלישי, דייט ארוחת צהריים.
ישבנו יחד בבית קפה/מסעדה, אכלנו וקישקשנו יחד במשך יותר משעה וחצי (מה שלא היה מוצא חן בעיני הבוס שלה, אם הוא היה בארץ), היה ממש נחמד.
הכי נחמד היה שהיא התקשרה אלי בערך בשעה 11:00 ואמרה שהיא בעבודה ורוצה להזמין אותי לצהריים. פשוט מתוקה.

אז היה טוב מאוד. אבל נראה לי שאני מפסיק.
(ולא נראה לי שאני יכול להפסיק)

אחרי הדייט הראשון שהיה לפני יומיים שלושה, אתמול התקשרתי אליה במהלך היום וקבענו דייט שני.

למה? כי אני רוצה לתת סיכוי ולא להגיד לא בגלל משהו כל כך שטחי כמו מראה. (זה לא שהיא קיצונית לאיזה כיוון)

אז יצאנו בערב לבית קפה, היה ממש נחמד, אפילו יותר מבפעם הראשונה (הדייט הראשון), היא הייתה קצת יותר נינוחה ומשוחררת כך שתוך כדי הדייט, ובלי לשים לב, הידיים שלנו התחילו לגעת וללטף.

מאוחר יותר, אחרי שהגענו לשלב שבו אנחנו רוצים להישאר יחד, אבל אין כבר ממש הרבה על מה לדבר, התחלנו להתנשק ולהתגופף. זה היה ממש נעים. אני לא יודע אם אני הבאתי למצב הזה או שזו הייתה היא (חשבתי על זה הבוקר כי בהתחלה ממש לא רציתי, לפני הדייט), בכל מקרה – אין ספק שהיה טוב שזה קרה.

אחרי בית הקפה נסענו לחוף הים, שקצת קר בלילות (לא ידעתי) והיה פשוט מדהים.

הבוקר, קמתי די מאוחר, קיבלתי SMS מהנסיכה היפה, ואני פשוט לא יודע מה לעשות עם עצמי.

אני כל כך רע ???
(או שבעצם זו התחלה של סיפור אהבה)

(מה הולך איתי ??!?!?!?!)

אתמול יצאתי איתה, זה היה בליינד דייט.
אתם בטח מכירים את פירוש המושג בליינד דייט, פגישה עיוורת בעברית:
המשמעות היא, קובעים להיפגש בלי לדעת איך כל אחד נראה, בהתחשב בטכנולוגיה של היום ואפשרויות העברת תמונות נראה לבחורה מאוד טבעי להיפגש בלי להראות קודם, משהו שהדליק לי אור אדום. אבל גם אור ירוק:

1. אינסטנקטיבית, חשבתי שהיא בטח לא נראית טוב.
2. אחרי מחשבה, היא לא חשופה לכל עניין אתרי ההכרויות. שזה פלוס גדול.

אז נפגשנו.

אני אתחיל מהסוף, היה מאוד מאוד נחמד. דיברנו על נושאים בתחומי עניין משותפים (אתם מכירים את חלקם, בצד שלי לפחות): עבודה, דרושים, אינטרנט (מוזר), דייטים כמובן, הסטוריה … ועוד המון.
ישבנו בערך שלוש שעות, קישקשנו קישקושים רבים .

נעימה מאוד. כן, היא נעימה מאוד, חברותית ונוחה, בעלת מבט נעים כל כך, תנועות גוף ציוריות כל כך שפשוט כל אחד נורמלי ירצה לגעת. ללטף. לגונן. לשמור.

ועכשיו לדבר הכי פחות חשוב והכי מעניין. לא נראית לטעמי. איזה מין טעם יש לי, טעם שלא אוהב את הטוב ואוהב את הרע, טעם שמושך אותי למי שאני לא באמת ממש רוצה. אז מה אני ? מי אני ? אני שטחי ? אני חרא של בן-אדם ?
או שאני פשוט טיפש כל כך שהמראה (שמשתנה כל יום … ובשלב מסויים הופך לפחות טוב מיום ליום בכל מקרה), זה מה שמשנה לי…!!! ל מ ה !!!!

אני אפס.

לא קבענו לעוד פגישה כי אני אפס.

עוד לא עבר יום שלם מאז הפעם האחרונה שהתראינו, ואני כולי עטוף בגעגועים חזקים לנוכחות שלך לידי. משהו לא הגיוני קורה לי איתך, כל כך לא הגיוני, כל כך חזק.

התחושות שמלוות אותי בימים האחרונים הם כמו תזכורת מהעבר הרחוק, תזכורת לרגעים חזקים (לטוב ולרע), לעובדה שעם הדברים הטובים מופיעים רגשות נוספים של חוסר בטחון, של פחד, של אימה (לפעמים), הרעיון שכל כך טוב עכשיו פשוט נראה חלומי.

אני לא יודע למה, למה אני מרגיש כמו שאני מרגיש. אם זה בגלל שאני מתגעגע לתחושה הזו והכל בעצם ביני לבין עצמי. הזיכרון הריגשי הזה, שהתעורר בי מתרדמת ארוכה של כמה שנים טובות, פשוט "התלבש" עליך.
או
שזו את, אישה שלא פגשתי כמותה בחיי, אישה שתמיד רציתי כזו. לא כי את יפה, לא כי את מאוד מוכשרת, לא בגגל מה שעשית או רצית לעשות … פשוט בזכות מי שאת בפנים. בבטן. בנשמה. אני חייב חהגיד שאת כן יפה, כן מוכשרת, כן עשית דברים מרשימים, וכן – יש לך שאיפות מעוררות הערצה. אבל זה לא בגלל זה.

אבל אני באמת לא יכול לשים את האצבע על ה"מקור" האמיתי. היום אני פשוט מרגיש – כל הזמן מרגיש – כל כך מרגיש שזה מתיש אותי עד כדי כך שאני לא יכול לישון או לנוח או לעשות משהו.

זה לא מכתב אהבה. לפחות לא עד שאני אדע שאני אוהב.
אבל את יודעת שזה כתוב עליך, לפחות זה.

****
לכל הקוראים שמכירים ויודעים את הדברים שעברו עלי עד כה, אני יודע שזה פוסט קצת מפתיע, אבל בחודשיים האחרונים אני בסוג של רכבת הרים רגשית (אפשר להבין את הסיבה) והיום זה גם כאן. אז סליחה על הקפיצה בנושאים – אלו הם חיי.

***