שבוע שישי של אימוני המרתון הראשון שלי, מרתון טבריה הקרוב, ואני מרגיש מצויין.

 
אתמול רצתי את המרחק המקסימאלי שרצתי עד כה אי פעם, 22 ק"מ, עשיתי את הריצה בזמן טוב יחסית (בקצב של 5:35 דקות לק"מ). וואו. ככל שהזמן עובר, המרתון מתקרב וההתרגשות מכל ריצה עולה.

לפני שבוע בערך קראתי את הספר "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" של הרוקי מורקמי, הספר כספר לא משהו אבל בהחלט מעורר מוטיבציה ומדגיש את האהבה לריצה המחיר שמשלם הרץ והתועלת הפיזית והמנטלית שנובעת ממנה. נחרט לי בזיכרון המשפט שמצוטט בספר:
"Pain is inevitable. Suffering is optional"
ובעברית: הכאב בלתי נמנע, הסבל אופציונאלי.
כל כך נכון וכל כך מתאים עד שאני מוצא את עצמי חוזר על המשפט הזה מול כל אחד שמוכן לשמוע.

יש לי מחשבה להתחיל ולכתוב מיד אחרי כל ריצה, לכתוב את המחשבות שלי את החוויה שלי בכל ריצה וריצה, הרבה קורה במהלך ריצה, מחשבות שחולפות, שקט ורוגע שמשתלט ושוקע בגוף, חישובי דרך, הרצים שמסביב, הנוף שמשתנה ועוד ועוד דברים.

אחרי שיחה עם חבר טוב שהמליץ לי להתחיל לקחת מגנזיום לטובת האימונים, אני הולך לבדוק את הנושא קצת יותר לעומק, פיזית אני לא מרגיש שאני צריך משהו חוץ מאת האפשרות להרדם לאחר ריצה ארוכה ולישון טוב באותו לילה, לאחרונה כל ריצה ארוכה מלווה במספיק אנרגיה להשאיר אותי ער עד השעות הקטנות של הלילה ועייף מאוד ביום שלמחרת. החבר אמר שלי שאחד מתפקידי המגנזיום הוא לזרז את ההחלמה של השרירים ובכך לקצר את זמן ההתאוששות מריצה. נראה, אולי אני אעשה בדיקה ואקח קצת למשך שבוע שבועיים.

זהו להפעם, יש עבודה, בתקווה שאני אצליח לכתוב מיד אחרי כל ריצה, נתראה מחר בפוסט הבא.