משהו פיזי קורה בזמן פרידה, משהו חזק שמקיף את הכל, שמאוד ממוקד. אצלי הוא בעיקר בבטן, ממש מתחת לסרעפת. שם מתקבלת וממתינה הפרידה, ממתינה להיספג במערכת.

החודשים האחרונים היו מלאי פרידות, האיזור הזה שלי בגוף מקבל את כולן באותה צורה, באותו מקום אבל לא באותה עוצמה. זה פלא להרגיש את הדבר הזה מתפתח וגדל כמו ערפל שנוצר ונשאר מעל הקרקע. פלא כואב ומשחרר.

היום היתה עוד אחת, אחת שידועה מראש (אפילו לפני שנוצר המפגש), עוד פרידה. אני יודע שתהיה שם עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת לפחות עד שנפסיק להיפרד לתקופות ארוכות מידי. היום היה קצת פחות כואב, חושב שיש מנגנון הגנה חדש שנכנס לפעולה, סוג של אדישות עם מנה גדושה של הגיון ומציאות. רשמתי לעצמי להיפטר מהמנגנון הזה. גם כשכואב אני רוצה להרגיש, לא מעוניין בכהות חושים, גם לא כדי להגן ולשמור. עובד על זה ממש עכשיו.

אז היו לי כמה וכמה, כמה שיזמתי, אחת שנכפתה אבל הייתה במקום, אחת שהיתה ידועה מראש עד שכאבה עוד לפני שנוצר המפגש שתם בחטף, שתי פרידות היו בשלבים (או משהו כזה), היו גם כאלה שאינן מבני אדם, היו גם שהשאירו עקבות בשטח, סימנים של נוכחות.

אז הגיוני שאם עד היום הגוף כאב והנפש בכתה (בחלק מהמקרים), היום לראשונה נכנס מנגנון הגנה מגמגם שהדף ודחף את התחושה שאותו ערפל מייצר. פחות נעים לי לדעת שאני לא מרגיש את מה שאני מרגיש מתוך איזו הגנה אוטומטית.

הכתיבה עוזרת לי עכשיו, משחררת הגנות, מעלה את העצב, חונקת בגרון, עושה את הדרך למטה סגורה בדמעה מלוחה.

עוד אחת, עוד פרידה.

נתראה בחגים.