הכל הלך חלק, כשאני אומר הכל אני מתכוון לחלק ארי של הריצה. הדקות הראשונות עברו להן כשאני רואה בעיניי רוחי את החופשה הבאה אותה אני רוצה לעצמי ולחברה החדשה שלי, קצת חופש לא מזיק כדי לטפח זוגיות טובה.

התכנון היה ריצה של 15 ק"מ, חלק בזכות התחייבות שעשיתי מול עצמי וחלק בגלל שאתמול לא עמדתי באותה התחייבות ממש, חברה שלי באה והייתי צריך לקצר את זמן הריצה ולכן סך כל הק"מ שרצתי היה נמוך ממה שרציתי. אז עכשיו החלק הראשון, חלק הארי של הריצה, של 10 ק"מ היה לפי ההתחייבות והחלק השני היה של 5 ק"מ כפיצוי על אתמול.

לא ממש חשבתי על זה, פשוט רצתי לי ריצה קלה ברחוב שייקין שבגבעתיים, עברתי את הפיצריה בדרכי לים.

יצאתי לריצה בשעה 21:00 החום הכבד של הקיץ גורם לי לאחר את הריצות לשעות קצת יותר נוחות, האנשים שהסתובבו ברחוב היו בעיקר בני נוער (עכשיו החופש הגדול) שנהנים ומבלים בבתי הקפה ברחוב, שייקין הוא רחוב מדהים וממש כיף לעבור בו בשעות אלו.

בערך שעה אחרי שהתחלתי לרוץ כשהייתי סמוך לשדה (וזה היה מזלי הגדול) הבטן שלי התחילה לכאוב, בהתחלה הייתה תחושה מוזרה וממש מיד כאבים של ממש, כאבי בטן עד שלא יכולתי להמשיך והייתי חייב לעצור, כאבים שגרמו לי ממש להתפתל במקום, נכנסתי לשדה הנטוש ופשוט עשיתי את מה שהייתי חייב לעשות, אחרי כמה דקות הכל היה בחוץ והחיים שלי חזרו להיות חיים יפים. פשוט ריצה מחורבנת.

זה לא הפתיע אותי ממש, אני מכיר את התופעה מתוך קריאה על שינוי בקצב חילוף החומרים, על האצה בפעילות מעיים בזמן מאמץ גופני ועל רצים רבים שבזמן מירוצים חייבים להתפנות, ובכן, עכשיו גם אני.

אחרי הסיפור החלטתי שאני רץ חזרה הביתה, רחובות גבעתיים נראו יפה כמו שהיו, הבליינים קישקשו בבתי הקפה בשייקין והמציאות הייתה יפה יותר … קליל ומאושר רצתי לי הביתה וישר למקלחת … חושב על זה שעכשיו אני חייב לעצמי עוד פעם ריצה שתחולק לחלק ארי ולהמשך החזרת קילומטרים.